גפן (י"ב) - אירוע סוף תש"פ

כשאני חושבת על לסכם שלוש שנים ולשתף את מה שעברתי פה אני נחנקת. לא כי אני לא רוצה, כי אני לא יכולה. מה שעברתי פה הוא מטורף ובחיים לא חשבתי שאעבור תהליך כזה. באתי לפה ממש אחרי שהבנתי שהדת היא לא בשבילי, רק חיפשתי מקום שיוכל לעזור לי להבין מי אני ומה אני רוצה וצריכה. אני יכולה להגיד בלב שלם שהמקום הזה הצליח. זה הבית שלי. ואת החוויה הזאת לא אשכח בחיים.

מה שחוויתי פה בנה אותי מאפס למאה, למדתי קבלה עצמית, וקבלת האחר. למדתי כמה שינוי הוא חשוב, למדתי את כוחו של אדם, ואת כוחה של קבוצה, למדתי לבקש ולקבל עזרה, למדתי להיות מודעת לצרכים שונים ולכבד אותם. החניכים פה הם האחים והאחיות שלי, פשוט כי זה הרבה מעבר לחברות. אני אוהבת כלכך כל אחת ואחד מכם.

כשאת גרה עם קבוצה את לומדת לדאוג אחת לשניה, להתגבר על כל מכשול. גם אחרי הריב הכי גדול נסדר דברים בסוף. משפחה, כי צריך להתמודד ואי אפשר להתחמק.

אני רוצה להגיד תודה, תודה לכל מי שלקח חלק בתהליך שלי פה, עברתי דרך לא פשוטה. תודה להורים שלי ששיחררו קצת מגננות ונתנו לעבור למקום קצת רחוק מהבית. תודה לאחים והאחיות שלי שהיו חלק מאוד משמעותי מהתהליך שלי פה ולא הפסקתי ללמוד לשניה מכל אחד ואחת מהן. תודה ענקית למדריכות שתמיד תמיד היו פה בשבילי ונתנו לי מקום נוח ובטוח לשפוך בו את הלב, לתת עצות, לתמוך, לכעוס כשצריך, ועוד מלא, תודה לכן.

אני אוהבת כל אחד ואחת מכן בצורה פסיכית ומאחלת לכן את כל הדברים הטובים שיש למצפה ולחברת הנוער להציע לכן, תנצלו כל רגע. אני רוצה להגיד שבחיים לא חשבתי שאתאהב ככה במקום ושאשכרה ארגיש בו בבית. מעבר למנהיגות, העשייה החברתית, העצמאות, הביטחון והנוחות שהמקום מאפשר לך להיות מי שאתה.

הדבר הכי משפיע שהיה לי פה זה הקשרים האישיים, השוני בנינו בין החניכות והאהבה הבלתי פוסקת שלנו אחד כלפי השניה למרות הכל, הדאגה, האכפתיות והנתינה האינסופית. אני רוצה לבקש ממכן לא להפסיק לדאוג אחת לשניה, לפתוח את הלב לחניכות החדשות לקבל אותן למשפחה, לא לפחד לנסות ,למתוח גבולות אישיים ולצמוח ללא הפסקה.

לא קל לסכם שלוש שנים ולעזוב את המקום שהפך לבית. הבית הזה שינה אותי מקצה לקצה. המקום הזה הוציא ממני את המיטב והביא אותי לקצה גבול היכולת שלי. רק ככה אפשר למתוח גבולות ולהרחיב אופקים. הבית הזה שלי שאני כל כך לא רוצה לעזוב הוא כל עולמי. פה גדלתי, התבגרתי, התפתחתי, צמחתי, למדתי, רבתי, אהבתי, חוויתי, צעקתי, אמרתי והבנתי. פה למדתי להכיר את עצמי, לעצב את האישיות שלי ולבנות את האופי שלי. פה נהייתי מי שאני היום. זה כל כך אמיץ ולא מובן מאליו לבחור להיות כאן בכל יום מחדש ואני מעריצה כל אחת ואחד מכם שבוחר לקום בבוקר ולהיות פה. להיות נוכח, להגיע, להשפיע, להתפרק, לדבר, להעיר, לבנות, להתחבר, לתרום, ליזום, לשנות ולהשתנות. אתם החברים שלי והמשפחה שלי ואתם הכי יקרים לי בעולם. תשמרו על הבית שלנו ותגדילו אותו ותזכרו תמיד שחברת הנוער היא אתם ואתם אלו שמכתיבים את הטון.

אני גאה בעצמי על התהליך המטורף והמשמעותי שעברתי שבלעדיכם הוא לא היה קורה. והמדריכות המדהימות שלי שלעולם לא וויתרו עליי ותמיד האמינו בי, דרשו ממני, ראו בי את מה שאני לא הצלחתי לראות. תודה לכן שבזכותכן המשכתי להילחם ואף פעם לא וויתרתי. תשמרו על הבית שלי ועל הבית שלכם , תשמרו אחד על השנייה, תהיו חברים, תאהבו , תחייכו והכי חשוב שתעשו את זה ביחד. אוהבת אותכם הכי בעולם ואתם תמיד אצלי בלב.

גפן