לדעתי זה מקום שכל אחד ימצא בו את עצמו

לא רציתי לכתוב את הבלוג הזה. האמת היא שאני בתקופה לחוצה ומרגשת, סיימתי שנת שירות עם הגרעין שלי והתגייסנו יחד לצבא לפני שבוע. אבל כשהמדריך שלי אמר שהם רוצים להצליח להעביר את המסר של "חברת הנוער" בצורה הכי אמינה ומדויקת לילדים החדשים שמצטרפים, ולאלו שעוד מתלבטים, ושהם צריכים בוגרים שיכתבו על זה. נרתמתי ישר, ובשבת הראשונה שלנו ביקשתי ישלח לי שאלות וכתבתי את זה, בשבילכם. בהצלחה.

איך הגעתי לחברת הנוער? הייתי תלמיד בכיתה יא בבית ספר רגיל בבאר שבע. בבתי הספר הממלכתיים או לפחות בזה שאני למדתי בו, ההתמודדויות היו רק סביב הלימודים. בכלל לא השקיעו בכל העולם החברתי, המורים לא הקנו חשיבות מי מסתדר בכיתה, מי לא מסתדר בכיתה ומה האווירה בכיתה. ולי כל התחום הזה היה חשוב, הייתי פעיל בתנועות וארגוני נוער אבל בבית הספר הזה לא הרגשתי שזה המקום שלי, שחוץ מלימודים הוא מביא לי משהו. ברגע ששמעתי על חברת הנוער, זה מיד קרץ לי, פנימייה ששמה דגש על כל העניין החברתי, עשייה חברתית, ושבדיוק מתמקדת ומתמודדת על הדברים שחשובים לי, להתעמק ולקיים את הערכים שאני מאמין בהם.

מה היו הדברים שגרמו לי להתאהב בחברת הנוער? קודם כל, המדריכים. לא ראיתי מסגרת חינוכית אחרת שהרגשתי בה כזו אהבה מהמורים או בכללי מהסגל. לא אהבה במילים, אהבה שבאה לידי ביטוי במעשים, היחס האישי לכל חניך, התמודדות שכל חניך ימצא את עצמו. זה מתאפשר כי הקבוצות השכבתיות הן לא גדולות מידי ואינטימיות, ולכל קבוצה לפחות שני מדריכים. לזה אני אוסיף עוד הרבה.. העשייה בתוך הפנימייה לדוגמה, בפנימייה היה המון הווי ותרבות. אהבתי את זה שרובם באו דווקא מאיתנו ולא מהמדריכים, ארגנו ערבי תרבות, מפגשי ספורט, ערבי בנים-בנות, טיולים ומה לא.. ​

איך השפיעה החברות שלי בחברת הנוער על הבחירה לצאת לשנת שירות? עוד מלפני שהצטרפתי לפנימייה ידעתי שאני אצא לשנת שירות, הדרכתי ב"כנפיים של קרמבו" בבאר שבע וזה היה משמעותי וגם מגניב וכיף. השנתיים שהייתי בחברת הנוער רק הגבירו את ההבנה הזאת. העיסוק הגבוה בעשייה וחינוך ביישוב והעיקרון שכל חניך בפנימייה עושה "משימה" (השם שנתנו לפעילות התנדבותית) לפחות פעם בשבוע. יש את מי שמדריך במועדונית הרווחה בישוב, יש את מי שמדריך ומלמד עברית בכפר בדואי ליד הישוב, יש את מי שמדריך בקן ביישוב וכו'. כל העיסוק הזה גרם לי לשאלות של איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, במה אני רוצה לעסוק, והבנתי שבחיים שלי אני רוצה לחנך, להדריך. אני זוכר כשהבנתי על עצמי את זה, והחלטתי סופית שאני אצא לשנת שירות בשביל זה. עשיתי את שנת השירות שלי בנוער העובד והלומד בנהריה.

איך המשפחה שלי הגיבה? לי אישית לא היה קשר כל כך טוב עם ההורים שלי.. הם לא ראו חשיבות בתחומי העניין שלי.. וציפו ממני לדברים אחרים, בגדול הרגשתי קצת תחושת מחנק בבית. לכן דווקא זה שיצאתי מהבית שיפר את הקשר. זה שהיה לי ספייס עם ההורים שיפר לי את הקשר ושם סוף לתקופה של הריבים בנינו, פשוט כי זה יצר געגוע. כשנפגשים פעם בשבועיים אז לומדים להעריך יותר אחד את השני, ולדעת להנות בזמן שיש יחד.

מה היו הקשיים שלי ב"חברת הנוער"? הקושי המרכזי שהיה לי היה בתחילת שנה כשהגעתי, היו הרבה חדשים כמוני. וכנערים בסביבה מעורבת של בנים ובנות, בחודש הראשון כשכולנו עדיין היינו חדשים וב'שוק' הייתה אווירה קצת של אגו, של מי יותר מגניב. ככל שעבר הזמן האווירה השתנתה. בעזרת המדריכים שהדריכו וגיבשנו אותנו, השותפים לדירה ולחדר, ההיכרות שהתחילה להיות יותר ויותר עמוקה אחרי חוויות שעברנו כמו טיולים ופעולות. האגו התחלף בחברות, ברצון להכיר אחד את השני ולהעמיק את הקשרים, ברצון שלכולם יהיה טוב, כי זה בית וכמו משפחה.

חוויה ייחודית שזכורה לי מחברת הנוער? אני זוכר שבתקופת בגרויות החורף, כולם היו עסוקים יותר בעצמם והייתה אווירה יחסית ירודה בבניין הבנים שלנו, זה התבטא בזה שבערב כל אחד הסתגר בחדר שלו. ופשוט היה שלב שהחלטנו כמה בנים שניקח על זה אחריות וננסה להרים את האווירה. החלטנו על מסורת שכל יום שלישי בערב יושבים כולם במועדון ושותים שוקו, ועשינו קריוקי, ופעם אחת אפילו חזרנו קצת לילדות ויזמנו משחק מחבואים מפוצץ.

למי הייתי ממליץ להגיע לחברת הנוער? ת'אמת, הייתי ממליץ לכל אחד להגיע, לדעתי המקום הוא מקום שכל אחד ימצא את עצמו בו. כל אחד והסיבה שלו, יש מי מחפש מקום להגשים את הערכים שלו, להיות פעיל בסביבה, לשנות דברים. יש את מי שמחפש לחיות באווירה של חברת נעורים. ויש מי את מי שמחפש לפתוח דף חדש בחיים שלו.

כל אחד והסיבות שלו.