איך נהייתי פמניסטית

עוצב על ידי

פנימיה למנהיגות
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle

חברת הנוער מצפה רמון - פנימיה למנהיגות ולעשייה חברתית

​מעלה הדקלים 6 מצפה רמון 8060000

טלפון: 054-7305819

דוא"ל: pnimia.mitzpe@gmail.com

רוצים לשמוע עוד? השאירו פרטים וניצור איתכם קשר בהקדם

Recent Posts
Please reload

איך נהייתי פמניסטית

 

המדריכה שלי בחברת הנוער התקשרה וביקשה שאכתוב פוסט על איך חברת הנוער, הפנימיה שבה התחנכתי, תרמה להיותי פמניסטית: "את הפוסט הזה נפרסם בקבוצות נשים כדי שאולי עוד חניכות יצטרפו לחברת הנוער. תכתבי את זה אישי, מהניסיון שלך, לא כפרסומת לפנימייה. עשינו משהו טוב וחשוב שעוד נערות יחשפו לזה". והאמת היא שזו הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה. זהו, שמתי את זה על השולחן.

נתחיל.

 

 

 

איך הגעתי לחברת הנוער ?

בכיתה ח' למדתי בבית הספר הפתוח "השיטה" ברחובות. באותה התקופה לא היה תיכון לבית הספר והייתי קשורה מאוד לשכבה שמעליי והתחלתי לחפש בתי ספר אחרים לאחרי שאסיים שם. יום אחד אמרו לי שיש שיחה בכיתה ט' על פנימייה חדשה. פנימיות זה משהו שתמיד נשמע לי קורץ - אמא שלי הייתה בבית ספר החקלאי בפרדס חנה והיא סיפרה לי על הרבה חוויות מדהימות. גם סדרות נעורים, שהרבה מהן מתרחשות בפנימיות וזה תמיד נשמע לי הכי כיף, קרצו לי. הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לעשות עם החיים שלי.

 

אז הגיע מדריך מהפנימייה לבית הספר והייתי בשיחה וככל שהוא המשיך לדבר אני התחלתי לבנות לעצמי תמונה בראש של המקום המושלם הזה. מסעות השכנועים התחילו. הרבה מאוד הורים לא מוכנים לשמוע שהילדה שלהם רוצה "לעזוב את הבית" 4 שנים לפני הזמן. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים רק לראות מה המקום הזה מציע.

 

ושם השיחה עם דוד, חניך שסיים בדיוק יב'. הוא הראה לנו את הפנימייה ואת מצפה רמון, סיפר לנו על החוויה שלו ושיחה עם המנהלת שהייתה אז – ענבל רון- ששכנעה את אבא סופית. בשיחה ענבל סיפרה לנו שלא מתכוונים לפתוח בשנה הקרובה קבוצה לט' - והיא והציעה לי לקפוץ כיתה- להתחיל תיכון שנה לפני הזמן ולא לחכות שנה נוספת לחברת הנוער.  אחרי כמה שבועות אבא הסכים והתחלתי להשלים חומר לקראת התיכון. ומשם היסטוריה.

 

 

בחברת הנוער יש בניין לבנים ובניין לבנות. במהלך השנים הייתה לנו קבוצה של בניין הבנות- לעיתים משמעותית יותר ולעיתים פחות. אני ממש זוכרת שדיברנו שם על דברים שהביכו אותי : שיערות, דימוי גוף, מערכות יחסים, מיניות...

באחת הפעולות החלטנו שאנחנו עושות ניסוי - מי יכולה לא להוריד שיערות בקיץ, וכמה זמן... קצת לנסות לראות מה זה בכלל.

בהתחלה זה הביך אותי, אבל לא הייתי בזה לבד. היו לי מדריכות שהן מודל בוגר להסתכל עליו (לא בארביות מאיזו פרסומת) והיו איתי בנות שהרגשתי שהן אחיות גדולות - הבנות מהקבוצות שבוגרות ממני.

אז הרשתי לעצמי לבחון את עצמי, להסתכל על עצמי באופן קצת פחות ביקורתי. קצת פחות שופט. להיות מוכנה לראות את עצמי האמיתית, ולנסות לא לתקן בי כל כך הרבה דברים: הגבות, הקוצים ברגליים, מייקאפ כל יום וכו'.

 

במהלך שלוש שנות החניכות שלי בחברת הנוער דיברנו על מעמד האישה בחברה העולמית והישראלית, על היחסים בין נשים (sisterhood) על היכולת שלנו לקחת בעלות על עצמנו ולא לתת לאף אחד אחר לחשוב אחרת.

תפיסות של מעמדות גבר- אישה ביחסים השתנו אצלי. התחלתי להסתכל על עצמי בדרך שונה, בדרך של כבוד. בדרך של אני קובעת. נבנתה אצלי תפיסה של- אני אישה- אני אוהבת את זה- מאוד. אני אקבל את הכבוד שמגיע לי, ואם הוא לא ינתן אני אדרוש אותו. מותר לי להיות כועסת. מותר לי להיות קשוחה בלי שיגדירו אותי  כלסבית. ומותר לי להגדיר את עצמי איך שבא לי.

אני בי-סקסואלית - deal with it.

לבחון את למה אני נמשכת לאנשים ומה ההבדל ובעיקר לא לפחד לשאול את עצמי שאלות שבכל מקום אחר ממש אסור לשאול.

חלק מאוד גדול  מהזמן היינו רוב של חניכות בחברת הנוער. רוב של מדריכות.

זה נתן לי פלטפורמה להסתכל על דברים שאני לא אוהבת בחברה שלנו.

דיברנו על הטרדות מיניות ואונס.

על האשמת הקורבן וכל מה שמסביב.

והתעצבנתי. כל כך העצבנתי. על איך שאני ראיתי את עצמי: אני לא יכולה להתחיל עם גברים. אם מישהו נוגע בי זה בסדר. ככה הוא יאהב אותי בטוח! ככה נהיה קשר.

ואווירה של גב נשי.

 

לא תמיד זה היה ככה. ואני מצליחה לראות את זה עכשיו.

היו תקופות שהבנים בחברת הנוער לא התייחסו אלינו כמו שאני רוצה. בדרך מחפיצה, בלנסות להשכיב כמה שיותר בנות, "בלצאת גבר". לא כולם ולא כל הזמן אבל הייתה אווירה כזו. זה היה בהתחלה והתביישתי להעיר לאנשים על דברים שמציקים לי. במשך שנה שלמה הייתי הכי קטנה בפנימייה וככה חלק מהאנשים התייחסו אליי.

בנקודת המבט שאני נמצאת בה עכשיו אני מבינה שפשוט כל אדם או התנהגות שלא אהבתי הפרדתי מחברת הנוער: בנים שהחפיצו בנות, בנים שהתייחסו לחלק מהחניכות או חברות של חניכות כאל כוס ושדיים ולא יותר.

השנה, אחרי חוות ההכשרה (שנת שירות) בנוער העובד והלומד ואחרי שנה שאני כבר לא בחברת הנוער ואני יכולה להסתכל קצת מלמעלה על התקופה הזו. אני מבינה שבחרתי לא להתמודד על זה שגם בלב שלי הם חלק מהחברה שלי, חלק מהמשפחה שלי, חלק מחברת הנוער. בחרתי לא להגיד להם מה מפריע לי.

אבל בסופו של דבר, והבנתי את זה בעיקר בי"ב, הרגשתי שבאמת יש לי גב.

המדריכות שלי בקבוצת הבנות הן הראשונות שסיפרתי להן שהטרידו אותי מינית כמה חיילים באוטובוס בדרך לפנימייה. הן הבינו. הן פשוט הבינו אותי. הן ידעו מה להגיד, מה לשאול. לוודא שאני בסדר.

אני זוכרת ערבי תרבות שהמדריכות והמדריכים העבירו לנו. על העצמה נשית, על נשים חזקות. איך הליווי של המדריכות לנו להגיע ללכתוב פואטרי סלאם על נשיות והעצמה נשית. להעביר לעצמנו ערב תרבות על נשים חזקות ומהפכניות.

 

השנה ביחד עם הרכז שלי בשנת השירות, החלטנו שאנחנו מעמידות את "יום הנערה". אחרי הרבה זמן שלא התעסקתי בזה - הרגשתי שזה משהו שאני חייבת לעשות כי הוא רשום בלו"ז.

בשלב מסוים התחלתי לעוף על זה.

חשבתי על למה לעשות את יום הנערה - מה נערה בכפר סבא צריכה לעבור בתקופת ה"בואי תפנקי את עצמך בחוטיני ואודם לכבוד יום האישה" "בואי תקני המון דברים כי זה מה שנשים עושות" וכו וכו' ובעודני מתעצבנת כשאני הולכת ברחובות ורואה פרסומות, מקבלת סמסים ומיילים על כמה קופונים של להוציא מלא כסף על דברים שיקדמו אותי בלשנוא את עצמי ולרצות להראות כמו בר רפאלי, גל גדות, וחברותיהן הדומות. פתאום זה התחיל לבעור בי, הבנתי.

אני רוצה לדבר עם בנות בכפר סבא על אידאל היופי ומגדר.

להגיע לכמה שיותר בנות, לדבר איתן ברצינות ולהטיח את המציאות בפרצוף.

התחלתי לבנות את השיעורים. התקדמנו והתחלנו לדמיין את היום הזה מחדש.

התחלתי להתרוצץ בין חטיבות בכפר סבא ולתאם שיעורים.

כל הרכזות ויועצות שכבה של ח' וט' (נשים כולן) היו קטנות אמונה- מבחינתן- את חמודה והכל, ויש לך תשוקה ! אבל! את צריכה לדרת קצת מהעננים שאת נמצאת עליהם. בחיים לא תצליחי להשיג שיעור לכל כיתה - בטח שלא יותר. גם את לא תצליחי להוציא אותן מיום לימודים ליום הנערה המוזר שלך.

הן היו ספקטיות ואחרי הרבה עבודה מול הצלחתי לתאם יום.

שבועיים לפני יום הנערה הרכז שלי אמר שהוא יהיה מאושר אם יבואו 40 בנות. אמרתי שאני הולכת להביא 100 לפחות. הוא היה ספקטי אבל זה פשוט לא היה אכפת לי. טוב, אני מודה שזה קצת דרבן: להראות לרכז מחוז שלא לקח אותי ברצינות בתחילת התהליך, לרכזות ויועצות שכבה, לרכז קן, לכל העולם ! אני אצליח, אני אביא בנות שלא היו בנוער העובד והלומד אף פעם לבוא לעבור יום שלם שעוסק בהן. לא במניקור אלא בהן.

ובסוף הגיעו 200 בנות. מ א ת י י ם  ב נ ו ת ! ! !

הייתי בהיי. דיברנו עם 200 בנות על תקרת הזכוכית, על היחס לנשים בחברה ואיפה הן פוגשות אותו, על אחדות נשית. הן עברו סדנאות: נגרות, נשים בספורט, תיאטרון, צילום לא מחפיץ, ריקוד ועוד. הן השתתפו בטקס מסכם שאני הקראתי בו את קטע הפואטרי סלאם שחברה מהפנימייה כתבה שנתיים לפני, הקראתי כנאום, כסיכום, כחזון.

 

הייתי כל כך גאה בעצמי.

בנות עד עכשיו מסתובבות ברחבי כפר סבא עם החולצה שלנו שכתוב עליה  "גם אני משנה".

הדבר שקשה לי איתו היה הדיכוי שלנו הנשים את עצמנו.

בנות שלא הבינו למה זה בעיה לדעתי שהן סופרות לאחור עד לגיל 16 לניתוח אף שלהן. שאני לא חושבת שהן צריכות לשנוא את הגוף שלהן. שבנות התווכחו איתי שאין תפקיד לפמניזם. שהוא מיותר.

שרוב הבנות בארץ שלנו לא מודעות לחוסר שוויון המגדרי. שחברה שיש בה תרבות האונס זו חברה שוויונית. שחברה שנשים מקבלות שכר פחות מגברים לאותה עבודה זו חברה שוויונית. שחברה שבה בכיתה ח' זה לגיטימי שמישהו יציק לחברת כיתה שלו באופן פיזי - ואף אחד לא אומר לו כלום! זו חברה שוויונית.

אז לא! אני לא מוכנה לקבל את זה!

ואני מרגישה שהצלחתי, לפחות קצת. לשנות. לגרום להן להאמין בעצמן. לגרום להן לראות דברים אחרת.

 

בדרך התייעצתי עם כרמל המדריכה שלי מהפנימייה ועם יעל שהייתה המחנכת שלי בתיכון במצפה רמון והיום היא גם מדריכה בחברת הנוער.

אני מרגישה שבחברת הנוער קיבלתי את הכלים שלי להבין איך לבצע מה שאני רוצה. לא לקבל את החומות שעומדות בדרך ולחפש דרך לעבור אותן או לנפץ אותן. הרבה מהביטחון העצמי שלי נבע מזה שבמשך 3 שנים גרתי בבניין של נערות. לגור עם 20 נערות בבניין, לקבל את העירום שלנו. להבין, באמת ומכל הלב שהגוף שלנו שונה ושזה *ב*ס*ד*ר*. שהבטן שלי היא נשית ושהיא מכילה את הרחם שלי ושאני פאקינג לא צריכה להתבייש בה! ולראות נערות שהן לא פוטושופ אלא באמת נשים אמתיות.

 

לקראת הסוף אני רוצה להגיד שאני לא צדיקה. בתחילת כיתה יב' נכנסתי (ביחד עם דיאטנית) לדיאטה קשוחה, שהתחילה בלאכול בריא. הנפש שלי לקחה אותה למקום הרסני. התחלתי לשנוא את עצמי, את המשקל שלי, את איך שאני נראית. הייתי אובססיבית למה נכנס לי לאוכל.

עם כל מה שאמרתי על הפתיחות בבניין הבנות. הכניעה הזו לאידאל היופי הייתה מתחת לשטח. לצערי. הלוואי והיינו נותנות אחת לשנייה להיכנס לכזה עומק של קושי עם עצמנו.

יש לאן להתקדם, וזה אפשרי.

 

ביום ראשון הקרוב 31.7-1.8 יש כנס מתעניינים של חברת הנוער. אני מזמינה את מי שרוצה להגיע ולהכיר את המקום. אפשר לקבל פרטים באתר של חברת הנוער

 

 

Please reload

Search By Tags
Please reload