מחוץ לבועה

ידיעות הנגב 29/03/2013

 

40 נערים ונערות בגילאי 15 עד 18 מיישובים שונים במרכז ובצפון הארץ עזבו את המסגרות הרגילות והחליטו לחולל שינוי בחייהם • במסגרת פרויקט ראשון מסוגו הם חיים בחברת נוער בפנימיה במצפה רמון, תורמים לקהילה ומעורבים בחיי התושבים • ״הקשר שלנו עם האנשים הוא קשר ישיר״, הם אומרים

עודד בר־מאיר • צילום: הרצל יוסף

רבות התלונות על הנוער של ימינו, דור הפייסבוק והסמארטפון, שהם מנותקים, שהם איבדו את הערכים וחיים בתרבות צריכה ריקה מתוכן. אבל לפני שנרים ידיים, מתברר שיש מקום בו מתחנכים ופועלים 40 נערים ונערות בגילאי 15 ער 18, רובם ככולם תושבי אזור המרכז וצפון הארץ, שהרגישו צורך לעשות שינוי בחייהם ולחפש משמעות ותוכן ערכי מתוך אמונה, שאפשר גם אחרת.

כדי לממש את השינוי הזה ולמצוא את המשמעות בחייהם הם הדרימו עד למצפה רמון, שם הם מתחנכים ופועלים כחברת נוער לכל דבר בפרויקט ראשון מסוגו, בדמות פנימייה שממוקמת במתחם שהיה בעבר הלא רחוק מרכז האומנויות של העיירה הדרומית הרחוקה, כשמצד אחד נושקת לגדר המתחם שכונת מגורים ומהעבר השני נשקף מכתש רמון על מצוקיו ונופי הבראשית שלו.

״לפני שנה וחצי״, מספרת מנהלת ׳חברת הנוער מצפה רמון׳, ענבל רון, "קמה יוזמה של עמותת ׳דרור בתי חינוך', עמותה של בוגרי תנועת ׳הנוער העובד והלומד׳, יחד עם המועצה המקומית להקים כאן פנימייה למנהיגות ולמשוך לפה בני נוער איכותיים וטובים מכל רחבי הארץ במטרה להעצים ולהעשיר את אוכלוסיית בני הנוער המקומיים במצפה רמון. רצינו לתת לבני נוער כאלה אפשרות לשנות. בעבר הרחוק, החבר׳ה שהתחנכו בפנימיות היו אלה שהנהיגו את המדינה. יצחק רבין המנוח התחנך ב׳כדורי׳ ואילו שמעון פרס, ייבדל לחיים ארוכים, התחנך ב׳בן שמן׳. לאט לאט עם השנים הפכו הפנימיות למוסדות בהן נקלטו בני נוער עולים חדשים או כאלה שבאו ממשפחות עם בעיות סוציו־אקונומיות. רצינו לחדש את הרעיון של הקמת חברת נוער, שפועלת בצורה עצמאית ודמוקרטית. החבר׳ה פה נדרשים להרבה מחויבויות ואחריות. היום שומעים הרבה על בני נוער שכל היום יושבים מול האינטרנט והפייסבוק, נוער שמעורב באירועי אלימות וגזענות. מהבחינה הזו, פה זה עולם אחר".

למה דווקא במצפה רמון?

"במצפה רמון קיים זה שבע שנים ׳קיבוץ מחנכים׳ של תנועת ׳דרור ישראל', שהם, כאמור, בוגרי תנועת ׳הנוער העובד והלומד׳, חבר׳ה שבחרו להגיע לכאן אחרי השירות הצבאי ולעסוק בחינוך הבלתי פורמלי וגם בחינוך הפורמלי. אנחנו רוצים בכך לתת את תרומתנו למערכת החינוך המקומית".

 

עשייה והתנדבות

ענבל רון, בת קיבוץ גבע במקור, נמנתה לפני 17 שנים על מייסדי קיבוץ אשבל בגליל, קיבוץ של בוגרי ׳הנוער העובד והלומד', שם הוקמה בין השאר גם פנימייה לנוער בסיכון. "לפני שנה וחצי", היא מספרת, "החלטתי לעבור עם משפחתי, בן זוגי ובתנו בת השבע וחצי, למצפה רמון, מקום בו ראינו עם המון פוטנציאל ויכולת לגדילה וצמיחה, גם אישית וגם חברתית״.

40 חניכי הפנימייה לומדים את לימודיהם הרגילים במסגרת בית הספר התיכון המקומי, תיכון ״השלום״ למדעים ואומנויות, משתלבים ומובילים את מגמות התיאטרון, האומנות והמוזיקה, יוזמים ומפיקים אירועים תרבותיים, אך עיקר פעילותם הייחודית מתבטאת בשעות שלאחר יום הלימודים. זה בא לידי ביטוי בניהול עצמי של חברת הנוער בה הם נמצאים ובשלל הפעילויות ההתנדבותיות שהם מעורבים בהן.

״מדובר כאן״, מספרת רון, ״בילדים שנולדו וגדלו בדור העכשווי, אשר פועלים כאן במציאות של חברת הנעורים הקלאסית כמו בקיבוצים בעבר. בני הנוער מייצרים כאן מסורת של עשייה, של התנדבות. בני הנוער שמגיעים לכאן מבקשים לחיות חיים מלאי עשייה ותוכן. הם לא באים מהמגזר הקיבוצי, ולכן עבורם זה משהו חדש. הם מגיעים עם תחושת שליחות ואחריות שלא שומעים עלייה הרבה מבני הנוער, מעצבים באופן דמוקרטי את החברה והמציאות שלהם, ומנסים ליצור תרבות חלופית למה שקורה בחוץ. הם רואים עצמם כמנהיגים, אולם בעוד רבים ממנהיגינו מפזרים סיסמאות פופוליסטיות שאינן נתמכות בעשייה בשטח, חניכי הפנימייה נמצאים בחזית המאבק באותם המקומות בהם דרושה עשייה כאן ועכשיו״.

המושג 'פנימייה' מעורר מיד את ההקשר למוסד חינוכי סגור עם הרגלי משמעת קשוחים ועם נהלים כמעט חצי צבאיים. פה, במצפה רמון, התמונה שונה לחלוטין. מה שקורה ב׳חברת הנוער מצפה רמון׳ אינו דומה לשום פנימייה בארץ. הפנימייה אמנם מפוקחת וממומנת על ידי המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, אך ההתנהלות כאן והאוויר במקום שונים מכל פנימייה אחרת כרחוק מזרח ממערב. עצם העובדה שמתחם הפנימייה ממוקם בצמוד לשכונת מגורים ולא באיזה מקום מבודד, מקרינה על אופייה של הפנימייה. ״הפנימייה הזו״, מציינת ענבל רון, המנהלת, ״היא לא איזו בועה בתוך מצפה רמון. החניכים באו כדי לתרום ולא כדי להיתרם כמו שבפנימיות אחרות״.

 

הגשמה עצמית

מפגש עם כמה מחניכי הפנימייה הייחודית הזו מוכיח שעוד מוקדם להספיד את הנוער הישראלי. נכון, שמפגש שכזה מעלה תהיות אצל אדם מן היישוב, מה גורם לבני נוער שרובם ככולם באים מבית טוב במרכז ובצפון הארץ, להדרים מאות קילומטרים לאמצע המדבר, לסוף העולם שמאלה ולוותר על הרבה מהנאות החיים של בני גילם, אבל מהר מאוד אתה נוכח לדעת, שמולך יושבים חבר׳ה צעירים שרוח החלוציות וההגשמה העצמית והרצון לתרום מפעמת בקרבם, גם אם בקרב חבריהם, אותם הם השאירו שם במרכז ובצפון, הם נחשבים כ׳שרוטים׳ או כחריגים או במקרה הטוב רואים אותם כ׳עופות מוזרים׳.

מיכל ליטמן (16), תלמידת כיתה י' הגיעה לפנימייה הייחודית הזו מהמושבה פוריה שבעמק הירדן. ״רציתי להיות עצמאית״, מספרת מיכל, ״ובעצת המרריך שלי ב׳נוער העובד׳ החלטתי להגיע לכאן. הייתי כאן בגיבושון, התלהבתי מהחברה ומהאזור והנה אני כאן״.

ליטמן פעילה במועדונית במצפה רמון ומדריכה בשעות שלאחר הלימודים ילדים מכיתות א' - ד'.

איך זה לבוא מאזור כל כך פורח, כמו עמק הירדן, היישר למדבר הצחיח והיבש?

״אני אוהבת את המדבר. 16 שנים כבר הייתי בנוף הירוק והפורח. מיציתי את עצמי בקטע הזה. רציתי לעשות משהו אחר. פעם בשבועיים אני מגיחה לסוף שבוע למשפחה שלי בעמק הירדן, כך שלא ממש התנתקתי מנוף ילדותי״.

אודי (ו׳ בחולם) כספי בת ה־15, אף היא תלמידת כיתה י׳, עשתה את ילדותה וראשית נעוריה במושב בית יצחק שבעמק חפר. בהמשך עברה המשפחה לרחובות. ״למדתי בבית הספר הפתוח ברחובות״, מספרת כספי, ״ויום אחד הגיע אלינו מדריך שסיפר לנו על הפנימייה שעומדת להיפתח במצפה רמון. זה קסם לי. חיים 24 שעות עם החברה. החיים החברתיים מאוד משכו אותי. אנחנו מנהלים כאן חיים עצמאיים לגמרי, מקיימים טיולים, קבלות שבת, אנחנו אחראים לשעות הפנאי שלנו. אנחנו חיים כאן באיזו מין קומונה עם מינימום התערבות של המדריכים״.

אודי, אגב, עושה את שעות הפנאי שלה כמדריכה בקן המקומי של תנועת ׳הנוער העובר והלומד׳.

מי בכלל קובע איך יתנהלו כאן החיים?

״בעקרון, אנחנו אלה שקובעים מה יקרה פה. יש לנו ועדות לענייני משק, תרבות, טיולים ותקשורת. אנחנו דואגים למה שיהיה כאן מבלי שהמדריכים מתערבים בהחלטות שלנו״.

 

חיפש מסגרת

רועי שמואלביץ׳ (16), תלמיד כיתה י״א, הגיע לפנימייה מבנימינה, אותה מושבה שבשעתו שורר עליה הפזמונאי המנוח אהוד מנור בשירו ׳ימי בנימינה', על נופיה ושדותיה. ״האמת היא״, מספר שמואלביץ', ״שמזמן כבר רציתי ללכת לפנימייה, ואח שלי, שהוא בוגר תנועת נוער, שיכנע אותי ללכת דווקא לפנימייה הייחודית הזו. הגעתי והתאהבתי במקום הזה. זה משך אותי. אני נהנה פה מכל רגע. עושים פה אחל׳ה של חיים. שמח פה. אתה יותר עצמאי כאן. אף פעם לא הייתי ילד תלותי. לא הייתי ילד שנדבק לסינור של אמא שלו. חיפשתי מקום בו אהיה יותר עצמאי ומצאתי את זה כאן״.

פעילותו של שמואלביץ׳ מתבטאת בלימוד השפה העברית בקרב ילדים בדואים בכפר בלתי מוכר בפזורה הבדואית בסביבה. עשרות ילדים, כך הוא מספר, מחכים לרגע בו הוא יגיע לכפרם ויילמד אותם עברית והם שותים בצמא כל מילה שלו.

רז כוכב (17), תלמיד כיתה י״א, ילד טוב מהוד השרון. ״בכיתה י׳ הייתי בבית ספר מקצועי", הוא מספר, ״תקופה קצרה. הציונים שלי לא היו משהו שאפשר להתגאות בו. לא להיט. לא בא לי להמשיך באותו בית ספר. בשלב מסוים הציעו לי להצטרף לאיזו תוכנית לימודים בלתי פורמלית. גם שם זה לא היה משהו. למדתי כמה שעות בשבוע שני מקצועות לבגרות. שילבתי אז לימודים עם עבודה בפיצריה. הרגשתי קצת אאוטסיידר ורציתי להשתלב בתוכנית רצינית יותר. נמאס לי להיות בלי מסגרת. יום אחד, במהלך פעילות בקן שלי, תוך התייעצות עם המדריך שלי, החלטתי על המעבר לפנימיה במצפה רמון. המדריך דיבר על כך עם אמא שלי. למרות הציונים הלא מחמיאים שלי התקבלתי לפנימייה. לא שפטו אותי על פי הציונים בתעודה. הגעתי למשהו שבכלל לא היה מוכר לי מקודם".

הרגשת איזה שינוי עם המעבר לכאן?

״בוודאי. כשהגעתי לכאן הרגשתי מדוכדך לאחר שהייתי בלי מסגרת. זה היה מצב מתסכל לגמרי. עכשיו, אחרי שאני פה למעלה משנה, זה כבר אחרת לחלוטין. אני אחראי פה על הגינה של הפנימייה ומדריך בכפר בלתי מוכר בפזורה הבדואית. זה כיף לעשות את זה״.

 

קשר ישיר

סהר פפרוביץ׳ (17), תלמידת כיתה י״א, ממושב מתן בדרום השרון, לא הרחק מראש העין, הגיעה לפנימייה אחרי הרבה חיפושים למציאת מסגרת חינוכית עבורה. סהר, כדבריה, לא ראתה עין בעין את מערכת החינוך הקונבנציונלית ונשרה מבית הספר, עברה לפנימייה חקלאית ולא מצאה שם את מקומה. ״המסגרת עצמה״, מודה סהר, ״היתה דווקא בסדר, אבל החבר׳ה שם לא התאימו לי. חזרתי הביתה, בבית הספר היה לי ממש רע. מהר מאוד מצאתי את עצמי נושרת מבית הספר. ניסו למצוא לי מסגרת אחרת עד אשר עלה הרעיון של ללכת לפנימייה. באותו זמן גם רציתי ללכת לפנימייה. בסוף זה התגלגל לכך שהגעתי לכאן. התחברתי מהר מאור לאווירה כאן, למדבר, לעשייה פה. אני בן ארם שאוהב לתרום מעצמו. אף פעם לא היתה לי המסגרת לכך. כאן מצאתי אותה. כאן אני יכולה לממש את הפוטנציאל שלי, מה שלא התאפשר לי במסגרות קודמות״.

פפרוביץ' מדריכה בקן המקומי של ׳הנוער העובר והלומד׳ ואחראית על צוות התקשורת של הפנימייה.

לכאורה, אתה מתרשם שבני שיחך הם בני נוער רגילים לכל דבר, אך בכל זאת יש בהם משהו שונה ממרבית בני גילם. מבחינתם, ההתמכרות לאינטרנט ולסמארטפון או לבילויים חסרי תוכן, אינם מדברים אליהם. הם דווקא חיפשו משהו אחר.

״כשהייתי בבית״, מספרת מיכל ליטמן, ״לא הייתי עושה כלום כשחזרתי מבית הספר. עכשיו יש כל היום פעילות. לרגע לא משעמם פה. זה נותן לי הרגשה טובה. לא אומרים לי מה לעשות. אני עושה את מה שאני עושה, פעילות עם ילדים עם בעיות, מתוך רצון שלי. אף אחד לא כפה עליי את זה. אני עושה איתם שיעורים, אני משחקת איתם ומנעימה להם את הזמן, מה שלא מתאפשר להם לעשות בבית״.

מבחינתה של אודי כספי, ״במסגרת הפעילות שלי כאן בפנימייה, נכנסים לי לחיים 15 ילדים שאני מדריכה אותם. זה מאוד מעניין. אלה ילדים שמאור איכפת לי מהם. כך גם הקשר שלי למצפה רמון מתהדק יותר ויותר. אני מתחברת אל האנשים כאן עוד ועוד. כל הפעילות שלנו פה נותנת לי הרגשה טובה. רוב בני הדור שלנו נמצא במציאות של טלויזיה ומחשב ופחות חיים חיי חברה ותרומה לקהילה. כאן אני בקושי רואה טלויזיה ומעט מאוד אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב במשך השבוע. יש לי חלופה הרבה יותר טובה, שמתבטאת בפעילות החברתית שאני עושה. אני מעדיפה לדבר עם אנשים באופן בלתי אמצעי מאשר דרך מסרונים או דואר אלקטרוני. הקשר שלנו עם אנשים הוא לא קשר של אשלייה באמצעות מחשב אלא קשר ישיר איתם״.

 

למען המגזר

עבור רועי שמואלביץ׳, הפעילות אותה הוא עושה בקרב ילדי הכפר הבדואי הבלתי מוכר בפזורה, לא הרחק ממצפה רמון, אינה קלה. לעתים אף מתישה, אבל הוא לא מתלונן. ״בסופו של יום״, הוא מדגיש, ״כשאתה חוזר לחדר שלך בפנימייה, אתה מרגיש שעשית את זה לא רק בשבילך, אלא בשביל החברה כולה. כשאתה חוזר עם החוויות שאתה צובר בפעילות שלך בקרב הבדואים, זה נותן לך הרבה סיפוק. אני גם מרגיש שאני תורם משהו, אולי אפילו משהו קטן, לדו־קיום ביחסים שבין יהודים לבדואים. יכול להיות שאני אולי משלה את עצמי, אבל אני מאמין שאני עושה את הדבר הנכון. אני מרגיש שאני מקרב לבבות״.

גם רז כוכב, בנוסף לכך שהוא מטפח באדיקות את הגינה של הפנימייה, פועל יחד עם שמואלביץ׳ בהנחלת השפה העברית לילדי הבדואים באזור. ״הרעיון ללמד את הילדים הבדואים הדליק אותי״, מספר כוכב, ״זה משהו מיוחד ולא רגיל. כשאני מספר למכרים שלי שאני מלמד עברית את הילדים הבדואים באיזה כפר נידח באמצע המדבר הם מרימים גבה ולא מבינים על מה אני מדבר. יש גם כאלה שנורא מתלהבים מכל העניין הזה. בפעילות הזו אני לא רק מלמד עברית, אנחנו מדברים עם הילדים הבדואים על נושאים שונים על כוס תה מהביל ואוכלים פיתה חמה, כמו על המציאות הקשה שהם חיים בה. נמשכתי למשימה הזו בגלל המיוחדות שבה. האמת היא, שלפעמים אני רוצה לחיות כמו בדואי, ככה באופן פשוט״.

סהר פפרוביץ׳ נקשרת, לדבריה, לחניכים שלה בקן המקומי. יחד הם יוצרים דברים שונים. הם בונים ספסלים אקולוגיים, מיצגים מבוץ או תוצרים אומנותיים אחרים. ״החניכים שלי״, היא מעידה, ״מחכים ליום שבו מתקיימת הפעולה בקן ושניצור יחד משהו. זה כייף אמיתי״.

מיכל, אודי, רועי, רז וסהר מודעים לכך שבקרב בני משפחותיהם וחבריהם שבצפון, יש גם כאלה שחושבים שהשתבשה דעתם בכך שהדרימו למצפה רמון. גם הריחוק הזה ממחוזות ילדותם היה לצנינים, לפחות בקרב חלק מבני משפחותיהם והחברים שהשאירו מאחור. אבל הם דבקים במשימה.

״מצידי״, מציין רועי שמואלביץ׳, ״שיחשבו עליי מה שהם רוצים. אני עושה את מה שאני חושב שגם טוב לי ומה שטוב לחברה ולקהילה״. סהר פפרוביץ׳ יודעת לספר, ש״כאשר באתי לאמא שלי וביקשתי את הסכמתה שאלך לפנימייה הזו, היא צחקה עליי וסירבה לתמוך בי בעניין הזה. חפרתי לה והתעקשתי ואפילו הבאתי אותה לכאן כדי שתראה ממראה ראשון על מה מדובר. לזכותה של ענבל המנהלת ייאמר שבסופה של השיחה ביניהן, אמא שלי הפכה להיות התומכת הנלהבת ביותר של הפרויקט הזה. אין לי מושג מה היה באותה פגישה, אבל התוצאה היא שאני פה בתמיכה של אמא שלי. החברים אמנם כעסו עליי שנטשתי אותם. הם מכירים אותי שאני כזאת ׳שרוטה', ולא היתה להם ברירה, אלא לקבל את הצעד שנקטתי״.

מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים ויפרחו מהפנימייה? מיכל ליטמן רוצה להיות מורה לחינוך מיוחד או גננת, אודי כספי שואפת לעסוק בתחום המוזיקה או לנהל חברה עסקית, רועי שמואלביץ חולם על עשייה מוזיקלית ובעיקר ׳לאן שיקחו אותי החיים', רז כוכב לא רואה עצמו עוסק בעבודה משרדית ומבחינתו עוד מוקדם לרקום חלומות, ואילו סהר פפרוביץ׳ חולמת על עשייה אומנותית כלשהי ברוח "מה שאנחנו לומדים ועושים כאן. אנחנו לוקחים מכאן הרבה דברים כארגז כלים לחיים בעתיד״.

השמיים הם הגבול

מיה שאול, אחת המדריכות בפנימיה, סבורה שמדובר במסגרת שמחברת את הנוער לקהילה ופותחת בפניהם עולם חדש.

מיה שאול, אחת המדריכות בפנימיה, תושבת מצפה רמון זה מספר שנים, מציינת, כי ״הפנימייה הזו היא סוג של חלום שלי. מתוך עבודה חינוכית במצפה רמון חלמנו להקים כאן פנימייה, יתחנכו חברה שיתרמו לקהילה המקומית גם בתחום החינוכי וגם בתחום החברתי. זו חממה לגידול בני נוער שיהיו מחוברים לסביבה, שיהיו מודעים לעצמם ויעשו דברים לטובת המקום. בני הנוער שמתחנכים כאן צריכים להגיע למסקנה, שהם יכולים לשנות״.

איך את רואה את העובדה שהחניכים כאן מגיעים מצפון הארץ, רובם מיישובים מבוססים, ומעדיפים דווקא להגיע למצפה דמון?

״גם אני חוויתי את זה. גם אני באתי ממרכז הארץ. מי שמגיע לכאן בוחר להיפתח לעולם חדש. נכון, שאין כאן קניון ואין כאן את המולת העיר הגדולה, אבל יש כאן הרבה דברים אחרים, יפים ומיוחדים״.

ובכל זאת, זה לא דבר שבשגרה שבני נוער עושים צעד יוצא דופן שכזה?

״זה נכון, אבל פה הם יוצרים תרבות אחרת. הם מטביעים את חותמם בעיירה הזו. יש להם פה תרומה משמעותית ליישוב. אם זה מה שהצלחנו לעשות בזמן הקצר שהפנימייה פועלת, אז השמיים הם הגבול".

עוצב על ידי

פנימיה למנהיגות
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle

חברת הנוער מצפה רמון למנהיגות ולעשייה חברתית- פנימיה לנוער

​מעלה הדקלים 6 מצפה רמון 8060000

טלפון: 054-7305819

דוא"ל: pnimia.mitzpe@gmail.com