למה נכנסתי לכל זה בכלל?

אז למה? למה נכנסתי לכל זה בכלל?

זה שאלה שמהדהדת לי בראש הרבה בימים האחרונים. למה לשנות את החיים שלי בצורה כזאת? יכולתי להמשיך בחיים הרגילים שלי, ללמוד, להפגש עם חברים, לראות טלויזיה. לגור בבית ולהתפנק על אמא, בלי כל כך הרבה דאגות על הראש.

למה נכנסתי לכל זה בכלל? למה להיכנס למשהו שיכול לגרום לכל כך הרבה עצב? הרי כל מה שאני עושה בימים האחרונים זה להיות עצובה. עצובה על שנגמר. על שבעוד מספר ימים אני נפרדת משלוש אחיות ואח. מחלק מהמשפחה שלי. על ששנה הבאה אחזור למקום אחר לגמרי ממה שהכרתי.

למה נכנסתי לכל זה בכלל? אני מניחה שהתשובה היא כזאת: כי הסיבה שאני עצובה היא הקשר למשפחה הזאת. ובשביל להשיג את המשפחה הזאת ואת הקשר הזה עברתי פה דרך. ובשביל הדרך הזאת נכנסתי לכל זה בכלל.

למה פנימייה?

בדרך הזאת למדתי מה זה חברות. מה זה שאנשים שאין להם קשר דם אליך באמת אוהבים אותך. מה זה ההרגשה שלמישהו אכפת ממך. פשוט ככה. בלי איזה אינטרס או מניע. שהוא יעשה הכל בשביל לדאוג לך. יבין מה אתה צריך רק ממבט אחד, ידע לחבק אותך וגם לשחרר כשצריך.

בדרך הזאת למדתי מה זה אחווה. אבל אמיתית כזאת. כזאת שמשום מקום פתאום מישהי תחמיא לך על כמה את יפה. כזאת שמישהו פשוט ירצה להגיד לך כמה שאת בן אדם מדהים ומה את שווה.

בדרך הזאת למדתי שהכל אפשרי. טוב אולי לא הכל כי כאילו אם אני ארצה שניה לקפוץ לירח ולחזור זה בעיה. אבל כן הצלחתי להגשים הרבה דברים שלא יכולתי לפני. כי במקום הזה כשתבוא עם רעיון ורצון לעשות משהו גדול- זה יקרה. אנשים ירתמו ויעזרו לך. ויתנו את התחושה שאתה יכול.

בדרך הזאת למדתי לראות את הטוב באנשים. לדעת שבכל אחד ואחת יש המון מעבר למה שהם מראים ועוד כל כך הרבה צדדים שאפשר להכיר. הבנתי שרושם ראשוני הוא בעצם כלום, אין לו משמעות. כי ברגע שאכנס לחיים משותפים עם בן אדם אני אגלה עליו דברים מדהימים.

ולקראת הסוף

את כל הדברים האלה למדתי בדרך. למדתי, השכלתי, התקדמתי, התבגרתי והתאהבתי. בחרתי. בחרתי להיות פה, לעשות, לשנות, לקחת חלק במשהו יותר גדול ממני ולהשפיע עליו. זכיתי. זכיתי בעוד משפחה. זכיתי באנשים שדואגים לי ואני להם. בחברים לחיים.

אז... למה נכנסתי לכל זה בכלל? כדי שתהיה לי סיבה להיות עצובה כשזה ייגמר.